איש אמנם אינו מסרב לטיול נינוח לאורך שדרותיה המפוארות של צ'ילה, אך רוב המבקרים בה נמשכים למדינה דקיקה זו בשל קו החוף המרהיב שלה, לחופי האוקיאנוס השקט, לרמות של הרי האנדים, ולשפע ההזדמנויות לספורט אתגרי. התרבות הייחודית של צ'ילה שרדה את האלימות ואת הדיכוי של ההיסטוריה המודרנית שלה, וכיום היא משגשגת שוב הודות לעם הידוע בחמימותו ובכושר העמידה שלו. למרות שבצ'ילה מתגוררת הקהילה האירופית ביותר במוצאה בדרום אמריקה, נשתמרו כאן גם המסורות האינדיאניות לרגלי האנדים ובמישורים שבדרום המדינה, ובפארקים הלאומיים שכאן, מהיפים ביותר בדרום אמריקה, מבקרים גם חובבי טרקים וגם מטיילים שרוצים לצפות בגואנאקו.
שטח: 756,950 קמ"ר
אוכלוסייה: 15 מיליון נפש (שיעור צמיחה: 1.2 אחוזים)
בירה: סנטיאגו (חמישה מיליון נפש)
תושבים: 90 אחוז מסטיסו (בני תערובת), חמישה אחוזים אינדיאנים, חמישה אחוזים ממוצא אירופי
שפות: ספרדית וקומץ שפות ילידיות, כולל איימארה, מאפוצ'ה וראפה נוי
דת: יותר מ-89 אחוז קתולים, עשרה אחוזים פרוטסטנטים, פחות מאחוז אחד יהודים
ממשל: רפובליקה
נשיא: ריקארדו לאגוס
פרופיל כלכלי
תוצר מקומי גולמי: 184 מיליארד דולר
תמ"ג לנפש: 12,500 דולר
צמיחה שנתית: 3.5 אחוזים
אינפלציה: 4.5 אחוזים
ענפים עיקריים: נחושת, פסולת דגים ויין
שותפות מסחריות עיקריות: ארצות הברית, יפן, גרמניה ובריטניה
לצ'ילה שייכים גם אי הפסחא הפולינזי (3,700 ק"מ ממערב לה), איי חואן פרנאנדס (Juan Fernández; 700 ק"מ ממערב לה) ומחצית מהאי הדרומי טיירה דל פואגו (Tierra del Fuego; שאותו היא חולקת עם ארגנטינה).
המגוון של בתי הגידול בצ'ילה הביא להתפתחותם של חי וצומח ייחודיים מאוד, המוגן בזכות מערכת נרחבת של פארקים לאומיים - אחד ממוקדי העניין העיקריים למבקרים במדינה. בפארקים מוגנים בעלי חיים כגון הוויקוניה (חיית בר הקרובה לאלפקה) הנמצאת בסכנת הכחדה, הגואנקו של פטגוניה (חיית בר הקרובה ללאמה האנדית), הפלמינגו, השקנאי, הפינגווין, הלוטרה ואריה הים. הצמחים כוללים יערות של אראוקאריה מרועפת, ברושים ועצי אלרסה נדירים (alerce; עץ הדומה לעצי הסקוויה הענקיים של קליפורניה), אבל מחוץ לאזורים המוגנים, הורסת כריתת העצים הרבה את הנוף בקצב מדאיג, הגובר והולך.
האקלים של צ'ילה מגוון כמו פני השטח שלה; בצפון יש אזורים שמזג האוויר בהם צחיח אך מתון, המרכז נהנה מאקלים ים תיכוני נעים, ואילו פטגוניה וטיירה דל פואגו שבדרום סחופי רוחות, גשמים ושלג. העונה הגשומה במרכז המדינה חלה ממאי עד אוגוסט, אז הטמפרטורות קרירות יותר, וצונחות עד לטמפרטורה מרבית ממוצעת של עשר מעלות ביולי. הטמפרטורה הממוצעת בינואר היא 28 מעלות. בפטגוניה ובטיירה דל פואגו שבדרום מגיעה הטמפרטורה בקיץ ל-11 מעלות בממוצע, ואם אתם סבורים שזה בהחלט נסבל, חכו עד שתחוו את הרוח מקפיאת העצמות.
כל הטריטוריות שממערב לברזיל סופחו לספרד באמנת טורדסיאס, שנחתמה עם פורטוגל בשנת 1494, ואת כיבוש צ'ילה הפקידו הספרדים בידי פדרו דה ואלדיביה, שהגיע בראש משלחת עד לעמק מאפוצ'ו (Mapocho) הפורה של צ'ילה בשנת 1541. סנטיאגו נוסדה באותה השנה, וזמן קצר אחר-כך הצטרפו אליה גם הערים לה סרנה (La Serena), ואלפאראיסו (Valparaíso), קונספסיון (Concepción), ואלדיביה (Valdivia) ווייאריקה (Villarrica). נהר ביוביו (Río Biobío) ציין את גבולה הדרומי של הפלישה הספרדית, שם נעצרו הספרדים בשל ההתנגדות מצד שבטי מאפוצ'ה עזי הנפש. ואלדיביה העניק ללוחמיו אדמות נרחבות, שדמו לאחוזות הפיאודליות העצומות של מולדתו, ספרד, ולמרות שהכרייה והתעשייה החליפו את החקלאות כענפי הכלכלה העיקריים של צ'ילה, היה זה המבנה החברתי של האחוזות הללו שעיצב את צ'ילה הקולוניאלית. האוכלוסייה הילידית התמעטה מאוד בשל המחלות שהביאו איתם הכובשים, והמסטיסו, צאצאיהם של הספרדים והאינדיאניות, שימשו כצמיתים באחוזות הענקיות הללו, שרבות מהן המשיכו לפעול גם עד שנות ה-60 של המאה הקודמת.
בשנות ה-20 של המאה ה-19, אפשרה גביית המסים הלא יעילה מצד ספרד המנוונת והשאננה לזהות כלל אמריקנית לפרוח, ותושבי האזור שאפו לעצמאות מלאה. סימון בוליבאר וחוסה דה סן מרטין הובילו צבאות של לוחמי חירות מוונצואלה לפרו, ומארגנטינה לצ'ילה. ברנרדו או'היגינס, בנו של מהגר אירי ועד אז מושל פרו, הפך לשליט העליון של הרפובליקה הצ'יליאנית החדשה. המדינה העצמאית החדשה היתה רק שבריר קטן מהגודל שאליו הגיעה לבסוף, וכללה רק את סנטיאגו וקונספסיון, בעוד שגבולותיה עם בוליביה ועם ארגנטינה היו מטושטשים למדי. בעקבות פיתוח מסילת הרכבת ולאחר ניצחונות צבאיים על פרו ועל בוליביה במלחמת האוקיאנוס השקט (1879-1883), נכללו בה גם מדבר אטאקאמה (Atacama) העשיר במינרלים בצפון ואזורים בדרום. צ'ילה השיגה מהר מאוד מידה מסוימת של יציבות פוליטית ודמוקרטיה, ובכך התאפשר בה פיתוח מואץ של החקלאות, הכרייה, התעשייה והמסחר. כעת היתה למעמד הפועלים ולמתעשרים החדשים מקרב הבורגנות עוצמה שלא היתה להם קודם, והם קראו תיגר על העוצמה הפוליטית של האוליגרכיה בעלת האדמות, במלחמת אזרחים קצרה אך עקובה מדם, בשנות ה-90 של המאה ה-19.
במחצית הראשונה של המאה ה-20 עבר שוב ושוב מוקד הכוח הפוליטי מימין לשמאל, משום שאף מפלגה לא זכתה בתמיכה מספקת כדי לבצע רפורמות נרחבות. פיתוח התשתית בוצע באיטיות רבה, דבר שהוביל לעוני מחריד באזורי הכפרים ולעיור מתוך ייאוש. רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת יזמו הנוצרים-דמוקרטים בהצלחה רבה רפורמות חברתיות בתחום הדיור, החינוך, הבריאות ושירותי הרווחה. מדיניות זו איימה על זכויות האליטה השמרנית ועוררה התנגדות גם מצד השמאל הקיצוני; הפוליטיקה בצ'ילה הפכה לוחמנית, מקוטבת ואידיאולוגית מאוד, כשהקואליציה השמאלנית של סוציאליסטים, קומוניסטים וקיצונים, בראשותו של סלבדור איינדה המרקסיסטי, זכתה במפתיע בשלטון בשנת 1970.
איינדה ביצע רפורמות כלכליות נרחבות, כולל הלאמה של עסקים פרטיים רבים וחלוקה מחדש של ההכנסות. כתוצאה הידרדרה המדינה לתוהו ובוהו כלכלי, וארצות הברית התרעמה על הלאמתם של מכרות הנחושת שבשליטת אמריקנים, כמו גם על יחסי הקרבה בין צ'ילה לבין קסטרו של קובה.
ב-11 בספטמבר 1973 תפס את השלטון הגנרל אוגוסטו פינושה בהפיכה עקובה מדם, תוך שימוש במטוסי קרב שהפציצו את ארמון הנשיאות. איינדה מת, ככל הנראה התאבד, ואלפים מתומכיו נרצחו. תקופה חשוכה עמדה בפתח, עידן שבו נפוצו ההתנקשויות, הטיהורים והגירושים בכוח. מעריכים כי כ-80,000 איש עונו או נרצחו באותה תקופה. בראש חונטה של ארבעה, פיזר פינושה את הקונגרס, הוציא אל מחוץ לחוק את מפלגות השמאל ומיגר את האופוזיציה. המדיניות המוניטרית שלו הביאה אמנם ליציבות ולשגשוג כלכלי, אך במשאל עם שנערך ב-1988 כדי להאריך את תקופת נשיאותו, דחו אותו המצביעים ברוב של שבעה אחוזים. בבחירות הרב מפלגתיות של 1989, ניצח הנוצרי-דמוקרטי פטריסיו אלווין את המועמד של פינושה, הרנאן בוצ'י, וחילופי השלטון היו שקטים. הדמוקרטיה אמנם חזרה לצ'ילה, אך רבים מאנשי השררה של המשטר הקודם מנסים עדיין להפעיל את השפעתם.
הנשיא הקודם אדוארדו פריי נטל על עצמו את האתגר להשכין שלום בין הצ'יליאנים לבין עברם האפל, כשהוא יוזם את הקמתם של בתי דין לזכויות האדם ואת חקירת גורלם של 2,000 תושבים ש"נעלמו". למרבה הצער, פגעה ההתנגדות מצד הזרוע הפוליטית של הצבא שוב ושוב במאמציו אלה. הנשיא פריי נאבק גם לבצע רפורמה בחוקה, משנכשל בניסיונו לסלק שמונה 'סנטורים מכוח החוקה', שמונו על-ידי פינושה ואינם נבחרי ציבור. עם זאת, הרפורמות הכלכליות של פריי הקלו במידת מה את העוני המשווע במדינה. הנשיא החדש ריקארדו לאגוס, שהיה שר העבודות הציבוריות בממשלו של פריי, הוא הסוציאליסט הראשון שמכהן במשרה זו מאז איינדה. הוא ניצח את יריבו מן הימין, ז'ואקים לווין, בהפרש זעום, כשזכה ב- 51.3 אחוז מן הקולות.
הגורם המשמעותי החדש בפוליטיקה הצ'יליאנית הוא סניור פינושה עצמו, שמעצרו בלונדון ב-1999 במסגרת חקירת הפרות זכויות האדם עורר הדים בכל העולם. מעצרו הזמני של הגנרל העלה אל פני השטח, בפעם הראשונה מזה עשורים, סוגיות שנותרו פתוחות, אולם בפברואר 2000 נקבע כי הגנרל חולה מכדי שיוכל לעמוד לדין, ובתחילת מרץ הוא הוחזר לצ'ילה.
יותר מ-90 אחוז מהאוכלוסייה הם קתולים, אך גם הפלג הפרוטסטנטי הופך לפופולרי מאוד. האדריכלות הקתולית של המדינה מרשימה - מכנסיות קולוניאליות מפוארות ועד לאתרי הפולחן הקטנים לצדי הדרכים, שכמה מהם מהווים ביטויים יוצאי דופן לאמנות עממית. הספרדית היא השפה הרשמית בצ'ילה, אך עדיין מדוברות כאן גם קומץ שפות ילידיות. בצפון חיים יותר מ-20,000 דוברי איימארה, ובדרום יש כחצי מיליון דוברי מאפוצ'ה. המיעוט הלשוני המסקרן ביותר הוא 2,000 ויותר דוברי הראפה נוי, השפה הפולינזית של רוב אוכלוסיית אי הפסחא.
המטבח של צ'ילה משקף את המגוון הטופוגרפי שלה, ומככבים בו מאכלי ים, בשר בקר, פירות טריים וירקות. אמפאנאדה (empanada) הוא כיסון ממולא במגוון מליות; אומיטאס (humitas) הם טאמאלס (tamales - כיסונים) מקמח תירס; ויש גם מבחר לחמים מקמח ומתפוחי אדמה. המנה-שהיא-ארוחה הנפוצה ביותר בצ'ילה היא לומו אה לו פוברה (lomo a lo pobre), נתח ענקי של בשר בקר, עם שתי ביצים מטוגנות מעליו, קבור בהררי צ'יפס. פאריאדה (parillada) הוא גריל מעורב של אברים פנימיים, עם עטינים ונקניקיות דם. קוראנטו (Curanto), אחד המאכלים הטעימים ביותר בצ'ילה, הוא תבשיל קדירה משביע של דגים, מאכלי ים, עוף, חזיר, טלה, בשר בקר ותפוחי אדמה. היינות הצ'יליאניים נחשבים לטובים ביותר בדרום אמריקה. פיסקו סואור (pisco sour) הוא משקה חריף פופולרי שישכר אתכם מהר מאוד - ברנדי ענבים המוגש עם מיץ לימון, חלבון ביצה ואבקת סוכר.
אירועים מיוחדים
חג המולד וחג הפסחא הם החגים הלאומיים החשובים ביותר, ויש גם מקבץ של חגים אזרחיים בספטמבר, כולל פייסטאס פאטריאס (Fiestas Patrias - החגים הלאומיים; אמצע ספטמבר); יום העצמאות ב-18 בחודש (יום של חגיגות תוססות ותחרויות רודאו); ויום הצבא ב-19 בו. מבין כל החגיגות העממיות המקומיות, פייסטה דה לה וירחן דל רוסאריו (Fiesta de la Virgen del Rosario), הנערכת בעיירת-הצפון אנדאקויו (Andacollo), היא ככל הנראה המוזרה ביותר; החגיגות מושכות אליהן מדי דצמבר עולי רגל המגיעים אפילו מבוליביה, וכוללות קבוצת מרקדים בסגנון אסיאתי הצועדת לפני תהלוכה שבה נישא פסלה של מריה הקדושה אל אתר פולחני עצום. תחרויות רכיבה וקרבות תרנגולים מספקים בידור נוסף להמונים היושבים בגבעות שמסביב.
פעילויות
בשפע הפארקים הלאומיים של צ'ילה יש אפשרויות נהדרות לטרקים, בייחוד בפארקה נאסיונאל לה קאמפאנה (Parque Nacional La Campana; שאליו ניתן להגיע בקלות רבה מסנטיאגו), בפארקה נאסיונאל לגונה דל לאחה (Parque Nacional Laguna del Laja), בפארקה נאסיונאל אוארקואאה (Parque Nacional Huerquehue), בפארקה נאסיונאל וייאריקה (Parque Nacional Villarrica) ובפארקה נאסיונאל פוייאואה (Parque Nacional Puyehue). פארקה נאסיונאל טורס דל פאיינה הוא גן עדן לחובבי ההליכה, ובו רשת מפותחת של שבילים ואפשרויות לטיולים במישור. לעיירה פוקון (Pucón) שבאזור האגמים באים מטיילים הרפתקניים חובבי טיפוס הרים, רפטינג בנהרות, רכיבה על אופני הרים ורכיבה על סוסים. מסעות טיפוס אל פסגת הר הגעש אוסורנו פופולריים אף הם. מחוץ לסנטיאגו, באתרי הסקי ואייה נבאדו (Valle Nevado) ופורטיו (Portillo), יש מסלולי סקי נהדרים. הנהרות מאיפו (Maipo), קלארו (Claro) וביוביו פופולריים לרפטינג באשדים גועשים.
בריאות: יש כאן סכנת כולרה
שעון: צ'ילה מאחרת את ישראל בשש שעות
חשמל: 220 וולט
מידות ומשקלות: השיטה המטרית
מטבע: פסו (Peso)
עלויות יחסיות:
חדר זול: 10-20 דולר
חדר במלון ממוצע: 20-40 דולר
חדר במלון יקר: 40 דולר ויותר
ארוחה זולה: 2-10 דולרים
ארוחה במסעדה ממוצעת: 10-15 דולר
ארוחה במסעדה יקרה: 15 דולר ויותר
ההתייצבות בערכו של הפסו הצ'יליאני העלתה את עלויות השהייה בצ'ילה בשנים האחרונות, והיא כבר אינה זולה כל-כך. עם זאת, עדיין אפשר לטייל כאן בזול, שכן המלונות הצנועים, האוכל והתחבורה הציבורית עדיין זולים יותר מאלה באירופה, בצפון אמריקה ואפילו בארגנטינה. הקציבו לעצמכם לפחות 25 דולר ליום לאוכל וללינה, אבל אם תקנו אוכל בשווקים או תאכלו במסעדות זולות במיוחד תוכלו להסתדר גם בפחות מזה.
אין ספק שבטוח יותר לקחת אתכם המחאות נוסעים מאשר מזומנים, אך בעיירות הקטנות ובאזורים מתוירים פחות, קשה יהיה למצוא בנק שיפדה אותן עבורכם, כך שמוטב שתיקחו אתכם גם דולרים. רק בכספומטים בערים הגדולות תוכלו למשוך כספים באמצעות כרטיסי האשראי הבינלאומיים, אך השימוש בכרטיסי אשראי כאמצעי תשלום נפוץ למדי.
במסעדות, נהוג להשאיר טיפ בשיעור של עשרה אחוזים מהחשבון. רוב המלצרים והמלצריות מקבלים שכר עלוב, ולכן אם תוכלו להרשות לעצמכם לאכול בחוץ, תוכלו להרשות לעצמכם גם להשאיר טיפ. נהגי המוניות אינם מבקשים טיפ, אבל תוכלו לעגל את התשלום כלפי מעלה לשם הנוחות. ניתן לעמוד על המקח בשווקים למלאכת יד, על דמי הנסיעה באוטובוסים למרחקים ארוכים ובמוניות השירות וכן במלונות מחוץ לעונה, או כשאתם מתכננים שהות ארוכה במקום אחד.
סנטיאגו
בירת צ'ילה (Santiago), המשתרעת לכל הכיוונים וגם לגובה, היא עיר עצומה בגודלה, אך מרכזה - אזור משולש התחום מצפון בנהר מאפוצ'ו - קטן יחסית וקל לניווט. זוהי עיר של שדרות רחבות וכיכרות הדורות, שלאורכן מבני ציבור וכנסיות וסביבן פארקים מוריקים. עם זאת, מתכונת השתי-וערב של העיר שהגו הספרדים, רק מגבירה את פקקי התנועה ואת זיהום האוויר. פסלה של מריה הקדושה שומר על העיר מפסגת סרו סן כריסטובאל (Cerro San Cristóbal), גבעה שגובהה 860 מ' והיא חלק מאזור הבילוי והפנאי של הפארק העירוני (Parque Metropolitano).
עם מוקדי העניין בעיר נמנין מרקאדו סנטראל (Mercado Central) הססגוני, המרכז העתיק - פלאסה דה ארמאס (Plaza de Armas), מדרחוב הקניות פאסאו אאומאדה (Paseo Ahumada; המלא בנגני רחוב וברוכלים) ופאלאסיו דה לה מונדה (Palacio de La Moneda) העצום, מהתקופה הקולוניאלית המאוחרת - בעבר שימש כמטבעה, כמעון הנשיא וכמעוזו האחרון של איינדה. בסנטיאגו יש מוזיאונים רבים, בהם המוזיאון הצ'יליאני לאמנות מלפני גילוי אמריקה (Museo Chileno deArte Precolombino), המאורגן להפליא, ומוזיאון סנטיאגו (Museo de Santiago), המתעד את ההיסטוריה של העיר באמצעות תצוגות תלת ממדיות ושחזורים. פאלאסיו דה בייאס ארטס (Palacio de Bellas Artes - ארמון האמנויות היפות) עוצב על-פי דגם של הפטי פאלה (Petit Palais) בפריז, ויש בו אוסף מצוין של אמנות אירופית ושל אמנות צ'יליאנית.
מתחם המלונות הזולים של סנטיאגו נמצא בחלקה המפוקפק יותר של העיר, סמוך למסוף האוטובוסים הצפוני (Terminal de Buses Norte). מלונות בדירוג בינוני ויקר נמצאים באזור המרכז, התחום על-ידי אבנידה באלמאסדה (Avenida Balmaceda) ואבנידה חנרל או'היגינס (Avenida General O'Higgins; המכונה אלאמדה). מסעדות, ממזון מהיר ועד מסעדות יוקרה, יש כאן בשפע, בייחוד סביב מסופי האוטובוסים, מרכזי הקניות להולכי רגל, אלאמדה ופלאסה דה ארמאס (Plaza de Armas). בייאוויסטה (Bellavista), המכונה 'רובע פאריז', הוא אחד האזורים התוססים ביותר בעיר, ויש בו מסעדות אתניות רבות ויריד למלאכות יד במוצאי הימים ו' ושבת.
ואלפאראיסו
במרחק של 120 ק"מ מצפון מערב לסנטיאגו נמצאת ואלפו (Valparaíso), הנמל הראשי של של צ'ילה והעיר השנייה בגודלה במדינה. למרות גודלה, זו העיר המיוחדת ביותר בצ'ילה ואחת המסקרנות ביותר בדרום אמריקה. במרכזה המפותל, היושב לאורך רצועה צרה של אדמה בין קו המים לבין הגבעות הסמוכות, עוברים רחובות עקלקלים ומרוצפי אבן, ועל המרכז משקיפים צוקים תלויים ופרברים הרריים, שניתן להגיע אליהם באמצעות רכבל וגרמי מדרגות. זהו מבוך מבלבל, ורק תושב שחי פה כל חייו יוכל להתמצא במקום באופן מושלם. העיר נעימה לטיולים נינוחים ולנסיעות ברכבל, ויופיה הטבעי, סצינת האמנויות שבה והמוזיאונים הימיים שלה מפורסמים ברחבי העולם. מואייה פראט (Muelle Prat), המזח שפותח לאחרונה, הוא גם אזור שוק תוסס.
ויניה דל מאר
אתר הנופש מספר אחת של צ'ילה (Viña del Mar) נמצא במרחק של עשרה ק"מ בלבד מצפון לוואלפאראיסו ומכונה 'עיר הגנים', בזכות הנוף הסובטרופי המטופח של דקלים ועצי בננה. כרכרות רתומות לסוסים שועטות כאן על פני בתי אחוזה יפים, מתחילת המאה ה-20, הניבטים אל הנהר ואל החוף, ומוקדי משיכה נוספים הם חופי החול הלבן, הפארקים הרבים והמוזיאונים המרתקים, הממוקמים בבתי אחוזה משוחזרים. בעיירה נמצא גם הגן הבוטאני הלאומי של צ'ילה, ובו 610 דונם של צמחים ילידיים ואקזוטיים.
לה סרנה
עיירת החוף לה סרנה (La Serena), החשובה הן מבחינה היסטורית והן מבחינה כלכלית, היא אחת הערים הראשונות בצ'ילה שנוסדו לאחר הכיבוש הספרדי. הכסף, הנחושת והחקלאות באזור היו חשובים כל-כך, עד שלעיר היתה מטבעה משלה. גם כיום, נותרה בלה סרנה אווירה קולוניאלית, למרות הפיתוח התיירותי שבה. פרט לשורה של חופים מקסימים, כוללים האתרים שכאן קומץ מוזיאונים וגם כמה כפרים וכרמים מקסימים בסביבה.
פארקה נאסיונאל פויאואה
שמורת טבע זו (Parque Nacional Puyehue), הממוקמת באזור האגמים היפהפה, היא הפארק הלאומי הפופולרי ביותר בצ'ילה. יש כאן 1,070,000 דונמים של יער הררי מוריק ונוף געשי מרהיב, וביער העבות נחבאים הפומה, אייל האנדים הגמדי הנדיר ועופות רבים, בהם הברווז הצ'יליאני. שבילי הליכה, נקודות תצפית על האגם, אתרי סקי, מעיינות חמים, מפלים ודוגמאות רבות לכמה מהצמחים המוזרים של צ'ילה, ובייחוד הנאלקה (nalca) בעל העלים דמויי המטרייה והאולמו (ulmo) רב הגזעים, הם ממוקדי העניין המושכים לכאן מבקרים רבים.
פוארטו מונט
פוארטו מונט (Puerto Montt), שיושבה בידי מתיישבים גרמניים באמצע המאה ה-19, היא אחת הערים החשובות ביותר בדרום צ'ילה. יש בה אדריכלות האופיינית למרכז אירופה, עם רעפים, גגות משופעים ומרפסות מעוטרות, וקתדרלה מעצי סקוויה בכיכר המרכזית, שהיא המבנה העתיק ביותר בה, משנת 1856. פוארטו מונט היא צומת תחבורה ונקודת מעבר אל אזור האגמים שבדרום, אל האי צ'ילואה (Chiloé) ואל פטגוניה שבתחום צ'ילה. בנמל הסמוך, אנחלמו (Angelmó), ובאי טנגלו (Tenglo) האווירה שלווה יותר; באנחלמו יש שוק מרהיב למלאכות יד, וגם דגים ופירות-ים נהדרים.
פארקה נאסיונאל טורס דל פאיינה
פארק זה (Parque Nacional Torres del Paine), סמוך לקצה הדרומי והמחורץ של צ'ילה, הוא פנינה של ממש: שמורה ביולוגית של אונסק"ו ובה כל תצורות הנוף של אלסקה ב-180,000 דונמים בלבד. טורס דל פאיינה הם עמודי גרניט מרהיבים המתנשאים כמעט אנכית לגובה של יותר מ-2,000 מ' מעל הערבה הפטגונית. מפלים שוצפים, קרחונים רחבים, יערות עבותים והזדמנות לראות את הגואנקו הפטגוני - כל אלה חוברים יחדיו לחוויה של פעם בחיים.
פארקה נאסיונאל לאוקה
גם זוהי שמורה ביולוגית של אונסק"ו (Parque Nacional Lauca), 160 ק"מ מצפון מזרח לאריקה (Arica), סמוך לגבול עם בוליביה, והיא כוללת בתוכה את לאגו צ'ונגארה (Lago Chungará), אחד האגמים הגבוהים ביותר בעולם, הפרוש על רקע מדהים לרגלי זוג הרי הגעש הכבויים פאייאצ'אטה (Pallachata). חיים כאן ויקוניות, נשרי קונדור, ויסקאצ'ה (מכרסם דרום אמריקני גדול) ועדרי אלפקות ולאמות של בני האיימארה. לאורך חופיו של לאגו קוטאקוטאני (Lago Cotacotani) יש שפע של ציפורים, ונופים פנורמיים מרהיבים נשקפים מפסגת סרו גואנה גואנה (Cerro Guane Guane), בגובה 5,300 מ'.
הר הגעש אוסורנו
חרוט מושלם זה (Volcán Osorno) ניצב בפארקה נאסיונאל ויסנטה פרס רוסאלס (Parque Nacional Vicente Pérez Rosales), הפארק הלאומי הראשון שהוכרז בצ'ילה, ומוקף באוצרות טבע מרהיבים. לאגו טודוס לוס סאנטוס (Lago Todos Los Santos) המקסים הוא האתר העיקרי בפארק, והוא ניבט אל הר הגעש המכוסה יער עבות; באגם תוכלו לשוט במעבורת אל הכפרים הסמוכים שעל שפתו. ניתן גם לטפס אל פסגת אוסורנו, אתר פופולרי לסקי.
צ'ילואה
איסלה גראנדה דה צ'ילואה (Isla Grande de Chiloé), 180 ק"מ אורכו ו-50 ק"מ רוחבו, הוא אי מיוער וגשום, ובו גבעות משתפלות ואקלים ימי מתון, המקושר אל היבשת באמצעות מעבורות שיוצאות מקצהו הצפוני. בעיירות האי תוכלו לראות בתים ייחודיים, מכוסי רעפים, או בתי כלונסאות, ומזג האוויר כאן מתאפיין בכמות גבוהה של משקעים ובערפילים. כשהראות טובה, יתגלה לעיניכם נוף מרהיב מעבר למפרץ עד להרי הגעש המושלגים של צ'ילה עצמה. אנקוד (Ancud) וקסטרו (Castro) הן שתי העיירות הגדולות היחידות באי, אך יש כאן יותר מ-150 כנסיות עץ ציוריות המשרתות את הכפרים הקטנים. פארקה נאסיונאל צ'ילואה מגן על יער נרחב של עצים מחטניים וירוקי עד, כמו גם על קו חוף ארוך וכמעט בתולי. אייל האנדים הגמדי והנדיר מתגורר גם כאן.
פארקה נאסיונאל לגונה סן רפאל
למרות הקושי וההוצאות שבהגעה לכאן (Parque Nacional Laguna San Rafael) - פארק קרחוני זה, המשתרע על שטח של 17,000,000 דונם בדרום פטגוניה, הוא האתר הפופולרי ביותר במחוז אייסן (Ais&iactue;n). הוא כולל כמה מהפיורדים ומהנופים ההרריים המרהיבים ביותר בעולם ומלא קרחונים צפים. השטח כאן קשה מאוד לטיול, אבל המאמץ משתלם: במים תוכלו לראות ברווזים, אלבטרוסים ופינגווין מגלני, וגם לוטרות, אריות ים ופילי ים, ואילו ביערות וברמות שמסביב חיים אייל האנדים הגמדי, הפומה והשועל. טיסות שכר מקויאייקה (Colhaique) נוחתות בפארק, ויש גם מעבורות (יקרות) מקויאייקה ומפוארטו צ'אקאבוקו (Puerto Chacabuco).
אי הפסחא (ראפה נוי)
במרחק של 3,700 ק"מ ממערב לחופי צ'ילה, אי הפסחא הוא האי המיושב המבודד והמסתורי ביותר בעולם. למעשה, האי פולינזי יותר מאשר צ'יליאני, למרות שהגעתם לכאן של תושבים מאיי האוקיאנוס השקט מסתורית לא פחות מאשר הדרך שבה הצליחו צאצאיהם לגלף ולפסל מאות פסלים ענקיים (מואיי - moai) מאבן בזלתית קשה - שלא לדבר על העברתם ממחצבות האי אל אזור החוף. האי הזה נמצא באמת ובתמים מחוץ למסלול התיירים השחוק - תוכלו לשוט יותר מ-1,900 ק"מ בכל כיוון בלי לראות אדמה מיושבת כלשהי. צ'ילה סיפחה רשמית את האי בשנת 1888, בתקופת ההתפשטות שלאחר מלחמת האוקיאנוס השקט. רק כ-2,000 תושבים חיים באי, וכמעט כולם מתגוררים בעיירה אנגה רואה (Hanga Roa). האוכלוסייה כוללת כ-70 אחוז פולינזים, והשאר צ'יליאנים מהיבשת. האי הוא למעשה פארק לאומי פתוח, ובו 300 מואיי ופסלי אבן נוספים.
אתרי הסקי של צ'ילה מושכים אליהם מבקרים רבים במהלך הקיץ הצפוני (יוני עד אוגוסט). אי הפסחא קריר יותר, מעט זול יותר והרבה פחות צפוף מחוץ לעונת הקיץ, וכך גם קבוצת האיים חואן פרנאנדס, שאינה נגישה כלל כשגשמי החורף מציפים את מסלול הנחיתה מעפר; מרץ הוא החודש האידיאלי לביקור כאן.
צ'ילה מקושרת בדרך האוויר עם צפון אמריקה ועם אירופה ואוסטרליה-אסיה, ורוב הטיסות הבינלאומיות נוחתות בסנטיאגו. חברת התעופה הלאומית היא LAN-Chile. מס נמל בסך 12.5 דולר מוטל על היוצאים בטיסות בינלאומיות.
מעברי הגבול של צ'ילה עם פרו ועם בוליביה אינם רבים. המעבר בין אריקה שבצ'ילה לבין טאקנה (Tacna) שבפרו מהווה דרך הגישה היבשתית היחידה אל פרו; ואילו בין צ'ילה לבוליביה מקשרים כבישים ומסילות רכבת ועוברים דרך אריקה, ויסווירי (Visviri), טאמבו קמאדו (Tambo Quemado) וקאלאמה (Calama). פרט לפטגוניה, מחייב כל מעבר גבול לארגנטינה גם חצייה של האנדים. הנתיבים כוללים נסיעה מקאלאמה לסאלטה (Salta); מקופיאפו (Copiapó) לטוקומאן (Tucumán), דרך קאטאמארקה (Catamarca); מלה סרנה לסן חואן ומסנטיאגו למנדוסה (Mendoza). מעניינים יותר הם הנתיבים הרבים באזור האגמים ובדרום פטגוניה, משם נוסעים אוטובוסים ומשייטות מעבורות לנקודות הגבול בין צ'ילה לבין ארגנטינה.
| תעודת זהות |  |
שם מלא: הרפובליקה של צ'ילה
שטח: 756,950 קמ"ר
אוכלוסייה: 15 מיליון נפש (שיעור צמיחה: 1.2 אחוזים)
בירה: סנטיאגו (חמישה מיליון נפש)
תושבים: 90 אחוז מסטיסו (בני תערובת), חמישה אחוזים אינדיאנים, חמישה אחוזים ממוצא אירופי
שפות: ספרדית וקומץ שפות ילידיות, כולל איימארה, מאפוצ'ה וראפה נוי
דת: יותר מ-89 אחוז קתולים, עשרה אחוזים פרוטסטנטים, פחות מאחוז אחד יהודים
ממשל: רפובליקה
נשיא: ריקארדו לאגוס
פרופיל כלכלי
תוצר מקומי גולמי: 184 מיליארד דולר
תמ"ג לנפש: 12,500 דולר
צמיחה שנתית: 3.5 אחוזים
אינפלציה: 4.5 אחוזים
ענפים עיקריים: נחושת, פסולת דגים ויין
שותפות מסחריות עיקריות: ארצות הברית, יפן, גרמניה ובריטניה
| סביבה | |
צ'ילה היא רצועה דקה לאורכו של הזנב הארוך של דרום אמריקה, מצדו השמאלי, והסופר בנחמין סוברקאסו תיאר אותה כמופע ראווה של גיאוגרפיה מטורפת. היא משתרעת לאורך 4,300 ק"מ מהמדבר שבדרום עד לדרום הקרחוני, האוקיאנוס השקט נושק לה ממערב, והאנדים סוגרים אותה ממזרח. צ'ילה חולקת את רוב
גבולה המזרחי הארוך עם ארגנטינה, ומצפון גובלות בה פרו ובוליביה. המדינה, שרוחבה כמעט ואינו עולה על 200 ק"מ, מפצה על צרותה בכך שהיא מתרוממת בתלילות רבה מפני הים עד לגובה של 6,000 מ', ואילו אורכה העצום מעניק לה מגוון רחב של נופים שונים: הרי געש מושלגים צונחים לתוך ערוצי נהרות; הנורטה גראנדה (Norte Grande - הצפון הגדול), שבחלקיו מעולם לא ירדו גשמים, הוא ניגוד מושלם לפטגוניה (Patagonia) המועדת לסופות ולשלגים; וקו החוף המפורץ של צ'ילה חנן אותה בחופים ובאתרים מושלמים לדיג ולשחייה.
לצ'ילה שייכים גם אי הפסחא הפולינזי (3,700 ק"מ ממערב לה), איי חואן פרנאנדס (Juan Fernández; 700 ק"מ ממערב לה) ומחצית מהאי הדרומי טיירה דל פואגו (Tierra del Fuego; שאותו היא חולקת עם ארגנטינה).
המגוון של בתי הגידול בצ'ילה הביא להתפתחותם של חי וצומח ייחודיים מאוד, המוגן בזכות מערכת נרחבת של פארקים לאומיים - אחד ממוקדי העניין העיקריים למבקרים במדינה. בפארקים מוגנים בעלי חיים כגון הוויקוניה (חיית בר הקרובה לאלפקה) הנמצאת בסכנת הכחדה, הגואנקו של פטגוניה (חיית בר הקרובה ללאמה האנדית), הפלמינגו, השקנאי, הפינגווין, הלוטרה ואריה הים. הצמחים כוללים יערות של אראוקאריה מרועפת, ברושים ועצי אלרסה נדירים (alerce; עץ הדומה לעצי הסקוויה הענקיים של קליפורניה), אבל מחוץ לאזורים המוגנים, הורסת כריתת העצים הרבה את הנוף בקצב מדאיג, הגובר והולך.
האקלים של צ'ילה מגוון כמו פני השטח שלה; בצפון יש אזורים שמזג האוויר בהם צחיח אך מתון, המרכז נהנה מאקלים ים תיכוני נעים, ואילו פטגוניה וטיירה דל פואגו שבדרום סחופי רוחות, גשמים ושלג. העונה הגשומה במרכז המדינה חלה ממאי עד אוגוסט, אז הטמפרטורות קרירות יותר, וצונחות עד לטמפרטורה מרבית ממוצעת של עשר מעלות ביולי. הטמפרטורה הממוצעת בינואר היא 28 מעלות. בפטגוניה ובטיירה דל פואגו שבדרום מגיעה הטמפרטורה בקיץ ל-11 מעלות בממוצע, ואם אתם סבורים שזה בהחלט נסבל, חכו עד שתחוו את הרוח מקפיאת העצמות.
| היסטוריה | |
צ'ילה הקדומה יושבה על-ידי מספר תרבויות עתיקות, שבניהן של רבות מהן הפכו לנתינים של האינקה, למרות שתרבויותיהן קדמו לתרבות האינקה במאות רבות. הטופוגרפיה המגוונת של המדינה היא שעיצבה את אופיין של הקבוצות בה ואת מידת כניעתם לתוקפנות של האינקה. הקבוצות הילידיות כללו את החקלאים של שבט איימארה בצפון המדברי, שגידלו תירס ורעו עדרי לאמה ואלפקה; את הדייגים של אזורי החוף; את בני דיאגיטה שבפנים הארץ ההררי; את האראוקאנים במרכז ובדרום - אינדיאנים שליישוביהם החקלאיים כמעט ולא הגיעו הפולשים בני האינקה; וקבוצות רבות של ציידים ושל דייגים בדרום הרחוק.
כל הטריטוריות שממערב לברזיל סופחו לספרד באמנת טורדסיאס, שנחתמה עם פורטוגל בשנת 1494, ואת כיבוש צ'ילה הפקידו הספרדים בידי פדרו דה ואלדיביה, שהגיע בראש משלחת עד לעמק מאפוצ'ו (Mapocho) הפורה של צ'ילה בשנת 1541. סנטיאגו נוסדה באותה השנה, וזמן קצר אחר-כך הצטרפו אליה גם הערים לה סרנה (La Serena), ואלפאראיסו (Valparaíso), קונספסיון (Concepción), ואלדיביה (Valdivia) ווייאריקה (Villarrica). נהר ביוביו (Río Biobío) ציין את גבולה הדרומי של הפלישה הספרדית, שם נעצרו הספרדים בשל ההתנגדות מצד שבטי מאפוצ'ה עזי הנפש. ואלדיביה העניק ללוחמיו אדמות נרחבות, שדמו לאחוזות הפיאודליות העצומות של מולדתו, ספרד, ולמרות שהכרייה והתעשייה החליפו את החקלאות כענפי הכלכלה העיקריים של צ'ילה, היה זה המבנה החברתי של האחוזות הללו שעיצב את צ'ילה הקולוניאלית. האוכלוסייה הילידית התמעטה מאוד בשל המחלות שהביאו איתם הכובשים, והמסטיסו, צאצאיהם של הספרדים והאינדיאניות, שימשו כצמיתים באחוזות הענקיות הללו, שרבות מהן המשיכו לפעול גם עד שנות ה-60 של המאה הקודמת.
בשנות ה-20 של המאה ה-19, אפשרה גביית המסים הלא יעילה מצד ספרד המנוונת והשאננה לזהות כלל אמריקנית לפרוח, ותושבי האזור שאפו לעצמאות מלאה. סימון בוליבאר וחוסה דה סן מרטין הובילו צבאות של לוחמי חירות מוונצואלה לפרו, ומארגנטינה לצ'ילה. ברנרדו או'היגינס, בנו של מהגר אירי ועד אז מושל פרו, הפך לשליט העליון של הרפובליקה הצ'יליאנית החדשה. המדינה העצמאית החדשה היתה רק שבריר קטן מהגודל שאליו הגיעה לבסוף, וכללה רק את סנטיאגו וקונספסיון, בעוד שגבולותיה עם בוליביה ועם ארגנטינה היו מטושטשים למדי. בעקבות פיתוח מסילת הרכבת ולאחר ניצחונות צבאיים על פרו ועל בוליביה במלחמת האוקיאנוס השקט (1879-1883), נכללו בה גם מדבר אטאקאמה (Atacama) העשיר במינרלים בצפון ואזורים בדרום. צ'ילה השיגה מהר מאוד מידה מסוימת של יציבות פוליטית ודמוקרטיה, ובכך התאפשר בה פיתוח מואץ של החקלאות, הכרייה, התעשייה והמסחר. כעת היתה למעמד הפועלים ולמתעשרים החדשים מקרב הבורגנות עוצמה שלא היתה להם קודם, והם קראו תיגר על העוצמה הפוליטית של האוליגרכיה בעלת האדמות, במלחמת אזרחים קצרה אך עקובה מדם, בשנות ה-90 של המאה ה-19.
במחצית הראשונה של המאה ה-20 עבר שוב ושוב מוקד הכוח הפוליטי מימין לשמאל, משום שאף מפלגה לא זכתה בתמיכה מספקת כדי לבצע רפורמות נרחבות. פיתוח התשתית בוצע באיטיות רבה, דבר שהוביל לעוני מחריד באזורי הכפרים ולעיור מתוך ייאוש. רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת יזמו הנוצרים-דמוקרטים בהצלחה רבה רפורמות חברתיות בתחום הדיור, החינוך, הבריאות ושירותי הרווחה. מדיניות זו איימה על זכויות האליטה השמרנית ועוררה התנגדות גם מצד השמאל הקיצוני; הפוליטיקה בצ'ילה הפכה לוחמנית, מקוטבת ואידיאולוגית מאוד, כשהקואליציה השמאלנית של סוציאליסטים, קומוניסטים וקיצונים, בראשותו של סלבדור איינדה המרקסיסטי, זכתה במפתיע בשלטון בשנת 1970.
איינדה ביצע רפורמות כלכליות נרחבות, כולל הלאמה של עסקים פרטיים רבים וחלוקה מחדש של ההכנסות. כתוצאה הידרדרה המדינה לתוהו ובוהו כלכלי, וארצות הברית התרעמה על הלאמתם של מכרות הנחושת שבשליטת אמריקנים, כמו גם על יחסי הקרבה בין צ'ילה לבין קסטרו של קובה.
ב-11 בספטמבר 1973 תפס את השלטון הגנרל אוגוסטו פינושה בהפיכה עקובה מדם, תוך שימוש במטוסי קרב שהפציצו את ארמון הנשיאות. איינדה מת, ככל הנראה התאבד, ואלפים מתומכיו נרצחו. תקופה חשוכה עמדה בפתח, עידן שבו נפוצו ההתנקשויות, הטיהורים והגירושים בכוח. מעריכים כי כ-80,000 איש עונו או נרצחו באותה תקופה. בראש חונטה של ארבעה, פיזר פינושה את הקונגרס, הוציא אל מחוץ לחוק את מפלגות השמאל ומיגר את האופוזיציה. המדיניות המוניטרית שלו הביאה אמנם ליציבות ולשגשוג כלכלי, אך במשאל עם שנערך ב-1988 כדי להאריך את תקופת נשיאותו, דחו אותו המצביעים ברוב של שבעה אחוזים. בבחירות הרב מפלגתיות של 1989, ניצח הנוצרי-דמוקרטי פטריסיו אלווין את המועמד של פינושה, הרנאן בוצ'י, וחילופי השלטון היו שקטים. הדמוקרטיה אמנם חזרה לצ'ילה, אך רבים מאנשי השררה של המשטר הקודם מנסים עדיין להפעיל את השפעתם.
הנשיא הקודם אדוארדו פריי נטל על עצמו את האתגר להשכין שלום בין הצ'יליאנים לבין עברם האפל, כשהוא יוזם את הקמתם של בתי דין לזכויות האדם ואת חקירת גורלם של 2,000 תושבים ש"נעלמו". למרבה הצער, פגעה ההתנגדות מצד הזרוע הפוליטית של הצבא שוב ושוב במאמציו אלה. הנשיא פריי נאבק גם לבצע רפורמה בחוקה, משנכשל בניסיונו לסלק שמונה 'סנטורים מכוח החוקה', שמונו על-ידי פינושה ואינם נבחרי ציבור. עם זאת, הרפורמות הכלכליות של פריי הקלו במידת מה את העוני המשווע במדינה. הנשיא החדש ריקארדו לאגוס, שהיה שר העבודות הציבוריות בממשלו של פריי, הוא הסוציאליסט הראשון שמכהן במשרה זו מאז איינדה. הוא ניצח את יריבו מן הימין, ז'ואקים לווין, בהפרש זעום, כשזכה ב- 51.3 אחוז מן הקולות.
הגורם המשמעותי החדש בפוליטיקה הצ'יליאנית הוא סניור פינושה עצמו, שמעצרו בלונדון ב-1999 במסגרת חקירת הפרות זכויות האדם עורר הדים בכל העולם. מעצרו הזמני של הגנרל העלה אל פני השטח, בפעם הראשונה מזה עשורים, סוגיות שנותרו פתוחות, אולם בפברואר 2000 נקבע כי הגנרל חולה מכדי שיוכל לעמוד לדין, ובתחילת מרץ הוא הוחזר לצ'ילה.
| תרבות ואירועים מיוחדים | |
המורשת האירופית של צ'ילה עדיין שלטת כאן, ופירוש הדבר שמטיילים מערביים פחות בולטים במדינה מאשר בפרו ובבוליביה השכנות. במשך מאות בשנים, השפיעה ההשכלה הפריזאית של אנשי רוח צ'יליאנים רבים על האמנות, המוסיקה והאדריכלות בצ'ילה, והודות לכך יש כאן גלריות חשובות לאמנות, מוזיאונים וסצינה פורחת של תיאטרון. האמנות, הספרות והמוסיקה של צ'ילה משפיעות גם על הזירה הבינלאומית. מצ'ילה יצאו המשוררים זוכי פרס נובל גבריאלה מיסטרל ופאבלו נרודה, ועד להפיכה הצבאית של 1973, היה הקולנוע של צ'ילה הניסיוני ביותר באמריקה הלטינית. מוסיקה עממית שימשה מאז ומתמיד פורקן למדוכאים, ובוצעה תדיר על-ידי גולים במהלך שלטונו של פינושה, על בימות מעבר לים.
יותר מ-90 אחוז מהאוכלוסייה הם קתולים, אך גם הפלג הפרוטסטנטי הופך לפופולרי מאוד. האדריכלות הקתולית של המדינה מרשימה - מכנסיות קולוניאליות מפוארות ועד לאתרי הפולחן הקטנים לצדי הדרכים, שכמה מהם מהווים ביטויים יוצאי דופן לאמנות עממית. הספרדית היא השפה הרשמית בצ'ילה, אך עדיין מדוברות כאן גם קומץ שפות ילידיות. בצפון חיים יותר מ-20,000 דוברי איימארה, ובדרום יש כחצי מיליון דוברי מאפוצ'ה. המיעוט הלשוני המסקרן ביותר הוא 2,000 ויותר דוברי הראפה נוי, השפה הפולינזית של רוב אוכלוסיית אי הפסחא.
המטבח של צ'ילה משקף את המגוון הטופוגרפי שלה, ומככבים בו מאכלי ים, בשר בקר, פירות טריים וירקות. אמפאנאדה (empanada) הוא כיסון ממולא במגוון מליות; אומיטאס (humitas) הם טאמאלס (tamales - כיסונים) מקמח תירס; ויש גם מבחר לחמים מקמח ומתפוחי אדמה. המנה-שהיא-ארוחה הנפוצה ביותר בצ'ילה היא לומו אה לו פוברה (lomo a lo pobre), נתח ענקי של בשר בקר, עם שתי ביצים מטוגנות מעליו, קבור בהררי צ'יפס. פאריאדה (parillada) הוא גריל מעורב של אברים פנימיים, עם עטינים ונקניקיות דם. קוראנטו (Curanto), אחד המאכלים הטעימים ביותר בצ'ילה, הוא תבשיל קדירה משביע של דגים, מאכלי ים, עוף, חזיר, טלה, בשר בקר ותפוחי אדמה. היינות הצ'יליאניים נחשבים לטובים ביותר בדרום אמריקה. פיסקו סואור (pisco sour) הוא משקה חריף פופולרי שישכר אתכם מהר מאוד - ברנדי ענבים המוגש עם מיץ לימון, חלבון ביצה ואבקת סוכר.
אירועים מיוחדים
חג המולד וחג הפסחא הם החגים הלאומיים החשובים ביותר, ויש גם מקבץ של חגים אזרחיים בספטמבר, כולל פייסטאס פאטריאס (Fiestas Patrias - החגים הלאומיים; אמצע ספטמבר); יום העצמאות ב-18 בחודש (יום של חגיגות תוססות ותחרויות רודאו); ויום הצבא ב-19 בו. מבין כל החגיגות העממיות המקומיות, פייסטה דה לה וירחן דל רוסאריו (Fiesta de la Virgen del Rosario), הנערכת בעיירת-הצפון אנדאקויו (Andacollo), היא ככל הנראה המוזרה ביותר; החגיגות מושכות אליהן מדי דצמבר עולי רגל המגיעים אפילו מבוליביה, וכוללות קבוצת מרקדים בסגנון אסיאתי הצועדת לפני תהלוכה שבה נישא פסלה של מריה הקדושה אל אתר פולחני עצום. תחרויות רכיבה וקרבות תרנגולים מספקים בידור נוסף להמונים היושבים בגבעות שמסביב.
פעילויות
בשפע הפארקים הלאומיים של צ'ילה יש אפשרויות נהדרות לטרקים, בייחוד בפארקה נאסיונאל לה קאמפאנה (Parque Nacional La Campana; שאליו ניתן להגיע בקלות רבה מסנטיאגו), בפארקה נאסיונאל לגונה דל לאחה (Parque Nacional Laguna del Laja), בפארקה נאסיונאל אוארקואאה (Parque Nacional Huerquehue), בפארקה נאסיונאל וייאריקה (Parque Nacional Villarrica) ובפארקה נאסיונאל פוייאואה (Parque Nacional Puyehue). פארקה נאסיונאל טורס דל פאיינה הוא גן עדן לחובבי ההליכה, ובו רשת מפותחת של שבילים ואפשרויות לטיולים במישור. לעיירה פוקון (Pucón) שבאזור האגמים באים מטיילים הרפתקניים חובבי טיפוס הרים, רפטינג בנהרות, רכיבה על אופני הרים ורכיבה על סוסים. מסעות טיפוס אל פסגת הר הגעש אוסורנו פופולריים אף הם. מחוץ לסנטיאגו, באתרי הסקי ואייה נבאדו (Valle Nevado) ופורטיו (Portillo), יש מסלולי סקי נהדרים. הנהרות מאיפו (Maipo), קלארו (Claro) וביוביו פופולריים לרפטינג באשדים גועשים.
| מידע שימושי | |
ויזות: אזרחי ישראל אינם זקוקים לוויזה כדי לבקר בצ'ילה. עם הכניסה למדינה מקבלים המבקרים כרטיס תייר ל-90 יום, שאותו ניתן לחדש ל-90 יום נוספים
בריאות: יש כאן סכנת כולרה
שעון: צ'ילה מאחרת את ישראל בשש שעות
חשמל: 220 וולט
מידות ומשקלות: השיטה המטרית
מטבע: פסו (Peso)
עלויות יחסיות:
חדר זול: 10-20 דולר
חדר במלון ממוצע: 20-40 דולר
חדר במלון יקר: 40 דולר ויותר
ארוחה זולה: 2-10 דולרים
ארוחה במסעדה ממוצעת: 10-15 דולר
ארוחה במסעדה יקרה: 15 דולר ויותר
ההתייצבות בערכו של הפסו הצ'יליאני העלתה את עלויות השהייה בצ'ילה בשנים האחרונות, והיא כבר אינה זולה כל-כך. עם זאת, עדיין אפשר לטייל כאן בזול, שכן המלונות הצנועים, האוכל והתחבורה הציבורית עדיין זולים יותר מאלה באירופה, בצפון אמריקה ואפילו בארגנטינה. הקציבו לעצמכם לפחות 25 דולר ליום לאוכל וללינה, אבל אם תקנו אוכל בשווקים או תאכלו במסעדות זולות במיוחד תוכלו להסתדר גם בפחות מזה.
אין ספק שבטוח יותר לקחת אתכם המחאות נוסעים מאשר מזומנים, אך בעיירות הקטנות ובאזורים מתוירים פחות, קשה יהיה למצוא בנק שיפדה אותן עבורכם, כך שמוטב שתיקחו אתכם גם דולרים. רק בכספומטים בערים הגדולות תוכלו למשוך כספים באמצעות כרטיסי האשראי הבינלאומיים, אך השימוש בכרטיסי אשראי כאמצעי תשלום נפוץ למדי.
במסעדות, נהוג להשאיר טיפ בשיעור של עשרה אחוזים מהחשבון. רוב המלצרים והמלצריות מקבלים שכר עלוב, ולכן אם תוכלו להרשות לעצמכם לאכול בחוץ, תוכלו להרשות לעצמכם גם להשאיר טיפ. נהגי המוניות אינם מבקשים טיפ, אבל תוכלו לעגל את התשלום כלפי מעלה לשם הנוחות. ניתן לעמוד על המקח בשווקים למלאכת יד, על דמי הנסיעה באוטובוסים למרחקים ארוכים ובמוניות השירות וכן במלונות מחוץ לעונה, או כשאתם מתכננים שהות ארוכה במקום אחד.
| אתרים | |
סנטיאגו
בירת צ'ילה (Santiago), המשתרעת לכל הכיוונים וגם לגובה, היא עיר עצומה בגודלה, אך מרכזה - אזור משולש התחום מצפון בנהר מאפוצ'ו - קטן יחסית וקל לניווט. זוהי עיר של שדרות רחבות וכיכרות הדורות, שלאורכן מבני ציבור וכנסיות וסביבן פארקים מוריקים. עם זאת, מתכונת השתי-וערב של העיר שהגו הספרדים, רק מגבירה את פקקי התנועה ואת זיהום האוויר. פסלה של מריה הקדושה שומר על העיר מפסגת סרו סן כריסטובאל (Cerro San Cristóbal), גבעה שגובהה 860 מ' והיא חלק מאזור הבילוי והפנאי של הפארק העירוני (Parque Metropolitano).
עם מוקדי העניין בעיר נמנין מרקאדו סנטראל (Mercado Central) הססגוני, המרכז העתיק - פלאסה דה ארמאס (Plaza de Armas), מדרחוב הקניות פאסאו אאומאדה (Paseo Ahumada; המלא בנגני רחוב וברוכלים) ופאלאסיו דה לה מונדה (Palacio de La Moneda) העצום, מהתקופה הקולוניאלית המאוחרת - בעבר שימש כמטבעה, כמעון הנשיא וכמעוזו האחרון של איינדה. בסנטיאגו יש מוזיאונים רבים, בהם המוזיאון הצ'יליאני לאמנות מלפני גילוי אמריקה (Museo Chileno deArte Precolombino), המאורגן להפליא, ומוזיאון סנטיאגו (Museo de Santiago), המתעד את ההיסטוריה של העיר באמצעות תצוגות תלת ממדיות ושחזורים. פאלאסיו דה בייאס ארטס (Palacio de Bellas Artes - ארמון האמנויות היפות) עוצב על-פי דגם של הפטי פאלה (Petit Palais) בפריז, ויש בו אוסף מצוין של אמנות אירופית ושל אמנות צ'יליאנית.
מתחם המלונות הזולים של סנטיאגו נמצא בחלקה המפוקפק יותר של העיר, סמוך למסוף האוטובוסים הצפוני (Terminal de Buses Norte). מלונות בדירוג בינוני ויקר נמצאים באזור המרכז, התחום על-ידי אבנידה באלמאסדה (Avenida Balmaceda) ואבנידה חנרל או'היגינס (Avenida General O'Higgins; המכונה אלאמדה). מסעדות, ממזון מהיר ועד מסעדות יוקרה, יש כאן בשפע, בייחוד סביב מסופי האוטובוסים, מרכזי הקניות להולכי רגל, אלאמדה ופלאסה דה ארמאס (Plaza de Armas). בייאוויסטה (Bellavista), המכונה 'רובע פאריז', הוא אחד האזורים התוססים ביותר בעיר, ויש בו מסעדות אתניות רבות ויריד למלאכות יד במוצאי הימים ו' ושבת.
ואלפאראיסו
במרחק של 120 ק"מ מצפון מערב לסנטיאגו נמצאת ואלפו (Valparaíso), הנמל הראשי של של צ'ילה והעיר השנייה בגודלה במדינה. למרות גודלה, זו העיר המיוחדת ביותר בצ'ילה ואחת המסקרנות ביותר בדרום אמריקה. במרכזה המפותל, היושב לאורך רצועה צרה של אדמה בין קו המים לבין הגבעות הסמוכות, עוברים רחובות עקלקלים ומרוצפי אבן, ועל המרכז משקיפים צוקים תלויים ופרברים הרריים, שניתן להגיע אליהם באמצעות רכבל וגרמי מדרגות. זהו מבוך מבלבל, ורק תושב שחי פה כל חייו יוכל להתמצא במקום באופן מושלם. העיר נעימה לטיולים נינוחים ולנסיעות ברכבל, ויופיה הטבעי, סצינת האמנויות שבה והמוזיאונים הימיים שלה מפורסמים ברחבי העולם. מואייה פראט (Muelle Prat), המזח שפותח לאחרונה, הוא גם אזור שוק תוסס.
ויניה דל מאר
אתר הנופש מספר אחת של צ'ילה (Viña del Mar) נמצא במרחק של עשרה ק"מ בלבד מצפון לוואלפאראיסו ומכונה 'עיר הגנים', בזכות הנוף הסובטרופי המטופח של דקלים ועצי בננה. כרכרות רתומות לסוסים שועטות כאן על פני בתי אחוזה יפים, מתחילת המאה ה-20, הניבטים אל הנהר ואל החוף, ומוקדי משיכה נוספים הם חופי החול הלבן, הפארקים הרבים והמוזיאונים המרתקים, הממוקמים בבתי אחוזה משוחזרים. בעיירה נמצא גם הגן הבוטאני הלאומי של צ'ילה, ובו 610 דונם של צמחים ילידיים ואקזוטיים.
לה סרנה
עיירת החוף לה סרנה (La Serena), החשובה הן מבחינה היסטורית והן מבחינה כלכלית, היא אחת הערים הראשונות בצ'ילה שנוסדו לאחר הכיבוש הספרדי. הכסף, הנחושת והחקלאות באזור היו חשובים כל-כך, עד שלעיר היתה מטבעה משלה. גם כיום, נותרה בלה סרנה אווירה קולוניאלית, למרות הפיתוח התיירותי שבה. פרט לשורה של חופים מקסימים, כוללים האתרים שכאן קומץ מוזיאונים וגם כמה כפרים וכרמים מקסימים בסביבה.
פארקה נאסיונאל פויאואה
שמורת טבע זו (Parque Nacional Puyehue), הממוקמת באזור האגמים היפהפה, היא הפארק הלאומי הפופולרי ביותר בצ'ילה. יש כאן 1,070,000 דונמים של יער הררי מוריק ונוף געשי מרהיב, וביער העבות נחבאים הפומה, אייל האנדים הגמדי הנדיר ועופות רבים, בהם הברווז הצ'יליאני. שבילי הליכה, נקודות תצפית על האגם, אתרי סקי, מעיינות חמים, מפלים ודוגמאות רבות לכמה מהצמחים המוזרים של צ'ילה, ובייחוד הנאלקה (nalca) בעל העלים דמויי המטרייה והאולמו (ulmo) רב הגזעים, הם ממוקדי העניין המושכים לכאן מבקרים רבים.
פוארטו מונט
פוארטו מונט (Puerto Montt), שיושבה בידי מתיישבים גרמניים באמצע המאה ה-19, היא אחת הערים החשובות ביותר בדרום צ'ילה. יש בה אדריכלות האופיינית למרכז אירופה, עם רעפים, גגות משופעים ומרפסות מעוטרות, וקתדרלה מעצי סקוויה בכיכר המרכזית, שהיא המבנה העתיק ביותר בה, משנת 1856. פוארטו מונט היא צומת תחבורה ונקודת מעבר אל אזור האגמים שבדרום, אל האי צ'ילואה (Chiloé) ואל פטגוניה שבתחום צ'ילה. בנמל הסמוך, אנחלמו (Angelmó), ובאי טנגלו (Tenglo) האווירה שלווה יותר; באנחלמו יש שוק מרהיב למלאכות יד, וגם דגים ופירות-ים נהדרים.
| מחוץ למסלול | |
פארקה נאסיונאל טורס דל פאיינה
פארק זה (Parque Nacional Torres del Paine), סמוך לקצה הדרומי והמחורץ של צ'ילה, הוא פנינה של ממש: שמורה ביולוגית של אונסק"ו ובה כל תצורות הנוף של אלסקה ב-180,000 דונמים בלבד. טורס דל פאיינה הם עמודי גרניט מרהיבים המתנשאים כמעט אנכית לגובה של יותר מ-2,000 מ' מעל הערבה הפטגונית. מפלים שוצפים, קרחונים רחבים, יערות עבותים והזדמנות לראות את הגואנקו הפטגוני - כל אלה חוברים יחדיו לחוויה של פעם בחיים.
פארקה נאסיונאל לאוקה
גם זוהי שמורה ביולוגית של אונסק"ו (Parque Nacional Lauca), 160 ק"מ מצפון מזרח לאריקה (Arica), סמוך לגבול עם בוליביה, והיא כוללת בתוכה את לאגו צ'ונגארה (Lago Chungará), אחד האגמים הגבוהים ביותר בעולם, הפרוש על רקע מדהים לרגלי זוג הרי הגעש הכבויים פאייאצ'אטה (Pallachata). חיים כאן ויקוניות, נשרי קונדור, ויסקאצ'ה (מכרסם דרום אמריקני גדול) ועדרי אלפקות ולאמות של בני האיימארה. לאורך חופיו של לאגו קוטאקוטאני (Lago Cotacotani) יש שפע של ציפורים, ונופים פנורמיים מרהיבים נשקפים מפסגת סרו גואנה גואנה (Cerro Guane Guane), בגובה 5,300 מ'.
הר הגעש אוסורנו
חרוט מושלם זה (Volcán Osorno) ניצב בפארקה נאסיונאל ויסנטה פרס רוסאלס (Parque Nacional Vicente Pérez Rosales), הפארק הלאומי הראשון שהוכרז בצ'ילה, ומוקף באוצרות טבע מרהיבים. לאגו טודוס לוס סאנטוס (Lago Todos Los Santos) המקסים הוא האתר העיקרי בפארק, והוא ניבט אל הר הגעש המכוסה יער עבות; באגם תוכלו לשוט במעבורת אל הכפרים הסמוכים שעל שפתו. ניתן גם לטפס אל פסגת אוסורנו, אתר פופולרי לסקי.
צ'ילואה
איסלה גראנדה דה צ'ילואה (Isla Grande de Chiloé), 180 ק"מ אורכו ו-50 ק"מ רוחבו, הוא אי מיוער וגשום, ובו גבעות משתפלות ואקלים ימי מתון, המקושר אל היבשת באמצעות מעבורות שיוצאות מקצהו הצפוני. בעיירות האי תוכלו לראות בתים ייחודיים, מכוסי רעפים, או בתי כלונסאות, ומזג האוויר כאן מתאפיין בכמות גבוהה של משקעים ובערפילים. כשהראות טובה, יתגלה לעיניכם נוף מרהיב מעבר למפרץ עד להרי הגעש המושלגים של צ'ילה עצמה. אנקוד (Ancud) וקסטרו (Castro) הן שתי העיירות הגדולות היחידות באי, אך יש כאן יותר מ-150 כנסיות עץ ציוריות המשרתות את הכפרים הקטנים. פארקה נאסיונאל צ'ילואה מגן על יער נרחב של עצים מחטניים וירוקי עד, כמו גם על קו חוף ארוך וכמעט בתולי. אייל האנדים הגמדי והנדיר מתגורר גם כאן.
פארקה נאסיונאל לגונה סן רפאל
למרות הקושי וההוצאות שבהגעה לכאן (Parque Nacional Laguna San Rafael) - פארק קרחוני זה, המשתרע על שטח של 17,000,000 דונם בדרום פטגוניה, הוא האתר הפופולרי ביותר במחוז אייסן (Ais&iactue;n). הוא כולל כמה מהפיורדים ומהנופים ההרריים המרהיבים ביותר בעולם ומלא קרחונים צפים. השטח כאן קשה מאוד לטיול, אבל המאמץ משתלם: במים תוכלו לראות ברווזים, אלבטרוסים ופינגווין מגלני, וגם לוטרות, אריות ים ופילי ים, ואילו ביערות וברמות שמסביב חיים אייל האנדים הגמדי, הפומה והשועל. טיסות שכר מקויאייקה (Colhaique) נוחתות בפארק, ויש גם מעבורות (יקרות) מקויאייקה ומפוארטו צ'אקאבוקו (Puerto Chacabuco).
אי הפסחא (ראפה נוי)
במרחק של 3,700 ק"מ ממערב לחופי צ'ילה, אי הפסחא הוא האי המיושב המבודד והמסתורי ביותר בעולם. למעשה, האי פולינזי יותר מאשר צ'יליאני, למרות שהגעתם לכאן של תושבים מאיי האוקיאנוס השקט מסתורית לא פחות מאשר הדרך שבה הצליחו צאצאיהם לגלף ולפסל מאות פסלים ענקיים (מואיי - moai) מאבן בזלתית קשה - שלא לדבר על העברתם ממחצבות האי אל אזור החוף. האי הזה נמצא באמת ובתמים מחוץ למסלול התיירים השחוק - תוכלו לשוט יותר מ-1,900 ק"מ בכל כיוון בלי לראות אדמה מיושבת כלשהי. צ'ילה סיפחה רשמית את האי בשנת 1888, בתקופת ההתפשטות שלאחר מלחמת האוקיאנוס השקט. רק כ-2,000 תושבים חיים באי, וכמעט כולם מתגוררים בעיירה אנגה רואה (Hanga Roa). האוכלוסייה כוללת כ-70 אחוז פולינזים, והשאר צ'יליאנים מהיבשת. האי הוא למעשה פארק לאומי פתוח, ובו 300 מואיי ופסלי אבן נוספים.
| תחבורה | |
התחבורה בתוך צ'ילה קלה ונוחה: אוטובוסים מהירים, דייקניים ונוחים נוסעים בכבישים המהירים, ומחירי הטיסות נוחים, אך רשת הרכבות, לעומת זאת, הוזנחה מאז שנות ה-70. התחרות הוזילה את תעריפיהן של טיסות הפנים, וחברות תעופה אזוריות מקיימות טיסות לאזוריה השונים של המדינה, עם תעריפים מפתים במיוחד לכרטיסים חופשיים. על טיסות הפנים מוטל מס בסך חמישה דולרים.
| מתי ואיך להגיע | |
בזכות המגוון הגיאוגרפי העצום של צ'ילה, הביקור כאן בכל עונה שהיא מהנה מאוד. סנטיאגו ומרכז צ'ילה יפים במיוחד באביב המוריק (ספטמבר עד נובמבר), או במהלך הקציר בסתיו (סוף פברואר עד אפריל), ואילו אתרי טבע פופולריים כגון פארקה נאסיונאל דל פאיינה (Parque Nacional del Paine) במאגאייאנס (Magallanes) ואזור האגמים יפים במיוחד בקיץ (דצמבר עד מרץ).
אתרי הסקי של צ'ילה מושכים אליהם מבקרים רבים במהלך הקיץ הצפוני (יוני עד אוגוסט). אי הפסחא קריר יותר, מעט זול יותר והרבה פחות צפוף מחוץ לעונת הקיץ, וכך גם קבוצת האיים חואן פרנאנדס, שאינה נגישה כלל כשגשמי החורף מציפים את מסלול הנחיתה מעפר; מרץ הוא החודש האידיאלי לביקור כאן.
צ'ילה מקושרת בדרך האוויר עם צפון אמריקה ועם אירופה ואוסטרליה-אסיה, ורוב הטיסות הבינלאומיות נוחתות בסנטיאגו. חברת התעופה הלאומית היא LAN-Chile. מס נמל בסך 12.5 דולר מוטל על היוצאים בטיסות בינלאומיות.
מעברי הגבול של צ'ילה עם פרו ועם בוליביה אינם רבים. המעבר בין אריקה שבצ'ילה לבין טאקנה (Tacna) שבפרו מהווה דרך הגישה היבשתית היחידה אל פרו; ואילו בין צ'ילה לבוליביה מקשרים כבישים ומסילות רכבת ועוברים דרך אריקה, ויסווירי (Visviri), טאמבו קמאדו (Tambo Quemado) וקאלאמה (Calama). פרט לפטגוניה, מחייב כל מעבר גבול לארגנטינה גם חצייה של האנדים. הנתיבים כוללים נסיעה מקאלאמה לסאלטה (Salta); מקופיאפו (Copiapó) לטוקומאן (Tucumán), דרך קאטאמארקה (Catamarca); מלה סרנה לסן חואן ומסנטיאגו למנדוסה (Mendoza). מעניינים יותר הם הנתיבים הרבים באזור האגמים ובדרום פטגוניה, משם נוסעים אוטובוסים ומשייטות מעבורות לנקודות הגבול בין צ'ילה לבין ארגנטינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה